ספורט לעצלנים בלבד
אני זוכר בתור ילד, את אמא שלי אומרת לי משפטים קבועים בנוגע לספורט כמו - למה אתה לא יוצא יותר מהבית, או – למה אתה לא יוצא לרכב על אופניים. משפטים כאלה שלא משרתים שום מטרה באמירתם. לא מדובר בשאלה אמיתית מצד אחד – אמא שלי לא באמת מצפה לתשובה מנומקת והגיונית מילד בכיתה ה' של למה הוא לא יוצא החוצה. מתוך היכרות לא שטחית איתי היא גם בטח ידעה שאני מעדיף לשבת ולצפות בסרטים תיעודיים על בניית בריכת שחיה מאשר לצאת החוצה. מצד שני, למרות שיש צדק בדבריה, אין בהם שכנוע. ילדים היום לא עושים ספורט בין היתר בגלל שקיימות כלכך הרבה אפשרויות ודרכים להפיג את השעמום בתוך כותלי הבית ואפילו מבלי לקום מהספה. לדעתי הסיבה העיקרית לכך היא שגם ההורים שלהם לא עושים ספורט. אני הייתי בן זקונים וכשהייתי בגיל ההשתוללות הורי היו כבר אנשים מבוגרים. אבל גם הורים צעירים יותר, סביבנו לא בדיוק נתנו דוגמה מעולה לילדיהם.
מאפיינים חברתיים
השורה התחתונה של החברה שלנו היא עצלות. כל יום מפתחים עוד מוצר שהתפקיד המוצהר שלו הוא לשרת את העצלות שלנו. אפילו מכשירי הספורט המשווקים כיום משרתים את העצלות שלנו. אם זה הליכון בתוך הבית כדי שלא נצטרך לצאת, אם זה רפידות מחשמלות שמבטיחות לחטב ולחזק שרירים בלי מאמץ. אנחנו לא חברה ספורטיבית. יש לנו ספורטאים ואנחנו מרימים אותם על נס. למה אם כן אנחנו לא מגשימים את הפוטנציאל הגופני שלנו ובוחרים בחיים כפופים, חלשים ולא גמישים?
מדוע אנחנו עצלים?
קודם כל, העיצוב העירוני סביבנו, שנועד לענות על צרכי התיישבות מהירה, הוא אנטיתזה לספורט. זיהום האוויר מבטיח שאם תרוץ במרחב העירוני אתה תסבול ממחלות זיהומיות. האספלט מבטיח נזק לגב. המרחקים מבטיחים שלא יהיה נוח להגיע לעבודה בדרך לא ממונעת. כל מקום מלא בכבישים, מעליות, במות הרמה – שמבטיחים שלא נצטרך ואפילו אולי לא נוכל לעשות דברים בעצמנו. במות הרמה למשל גורמות להעמסה בקצב שגוף אנושי לא מסוגל לא – אז מי בעצם יבזבז זמן על להרים לבד. בעצם יש לנו סיבה מעולה ללא לעשות ספורט – אנחנו לא יכולים.
כמובן שזוהי לא הסיבה היחידה. אם הייתה כן, היינו מוצאים דרכים אחרות להתאמן – במרחבים ירוקים, באולמות סגורים. אבל רובנו לא עושה ספורט או יותר נכון לומר – לא מתקרב להגשמת הפוטנציאל האתלטי שלו. סיבה נוספת, לא פחות חשובה היא שאנחנו עובדים קשה. ישנם מאיתנו שעובדים פיזית – חבר קרוב שלי הוא קבלן ורק אתמול הוא סיים בניית בריכת שחיה. בניית בריכת שחיה אינה עבודה פשוטה, אבל היא גם לא מעודדת צמיחת שריר אלא משתמש בשרירים קיימים וקבועים – כי מי רוצה להתעייף במהלך העבודה. רובנו עובד, ועובד קשה – במשרדים, בחנויות ובמכוניות. אנחנו עובדים קשה – רק לא עם הגוף אלא עם שריר השגרה. לכן אנחנו לא נותרים עם כוח לספורט.
מאפיינים חברתיים
השורה התחתונה של החברה שלנו היא עצלות. כל יום מפתחים עוד מוצר שהתפקיד המוצהר שלו הוא לשרת את העצלות שלנו. אפילו מכשירי הספורט המשווקים כיום משרתים את העצלות שלנו. אם זה הליכון בתוך הבית כדי שלא נצטרך לצאת, אם זה רפידות מחשמלות שמבטיחות לחטב ולחזק שרירים בלי מאמץ. אנחנו לא חברה ספורטיבית. יש לנו ספורטאים ואנחנו מרימים אותם על נס. למה אם כן אנחנו לא מגשימים את הפוטנציאל הגופני שלנו ובוחרים בחיים כפופים, חלשים ולא גמישים?
מדוע אנחנו עצלים?
קודם כל, העיצוב העירוני סביבנו, שנועד לענות על צרכי התיישבות מהירה, הוא אנטיתזה לספורט. זיהום האוויר מבטיח שאם תרוץ במרחב העירוני אתה תסבול ממחלות זיהומיות. האספלט מבטיח נזק לגב. המרחקים מבטיחים שלא יהיה נוח להגיע לעבודה בדרך לא ממונעת. כל מקום מלא בכבישים, מעליות, במות הרמה – שמבטיחים שלא נצטרך ואפילו אולי לא נוכל לעשות דברים בעצמנו. במות הרמה למשל גורמות להעמסה בקצב שגוף אנושי לא מסוגל לא – אז מי בעצם יבזבז זמן על להרים לבד. בעצם יש לנו סיבה מעולה ללא לעשות ספורט – אנחנו לא יכולים.
כמובן שזוהי לא הסיבה היחידה. אם הייתה כן, היינו מוצאים דרכים אחרות להתאמן – במרחבים ירוקים, באולמות סגורים. אבל רובנו לא עושה ספורט או יותר נכון לומר – לא מתקרב להגשמת הפוטנציאל האתלטי שלו. סיבה נוספת, לא פחות חשובה היא שאנחנו עובדים קשה. ישנם מאיתנו שעובדים פיזית – חבר קרוב שלי הוא קבלן ורק אתמול הוא סיים בניית בריכת שחיה. בניית בריכת שחיה אינה עבודה פשוטה, אבל היא גם לא מעודדת צמיחת שריר אלא משתמש בשרירים קיימים וקבועים – כי מי רוצה להתעייף במהלך העבודה. רובנו עובד, ועובד קשה – במשרדים, בחנויות ובמכוניות. אנחנו עובדים קשה – רק לא עם הגוף אלא עם שריר השגרה. לכן אנחנו לא נותרים עם כוח לספורט.